העת למנהיגות אמיצה - Time for Courageous Leaderhip in Israel (Hebrew)

[English at JPost.com - "Time for Courageous Leadership"]

העת למנהיגות אמיצה

אתגרים לא קלים עומדים בפני מדינת ישראל כיום - כמו תמיד. איראן. הדה-לגיטימציה. דאע"ש. חמאס וחיזבאללה. מצוקת הדיור. עוינות ונוקשות ערבית / פלסטינית. סוגיות כלכליות וחברתיות. האנטגוניזם האמריקאי והאירופאי מתגבר. שינוי שיטת בחירות. פלורליזם דתי.

קראו שנית את הרשימה לעיל. זה מדהים עד כמה דומות הפלטפורמות, המדיניות וההצהרות של ראש הליכוד, ראש הממשלה בנימין נתניהו לאלו של ראש מפלגת העבודה, יצחק הרצוג. אכן, במסע הבחירות הדגש היה על מה שמבדיל ביניהם; אבל בשלטון, ובחיפוש ליצור קואליציה שתצליח להתמודד עם הרבה מהבעיות הרציניות הללו, מה שיש להם במשותף הוא לא רק חשוב יותר, אבל הוא עומד מנגד עיננו באופן מובהק.

המונח "מחנה לאומי" איננו רלוונטי לתקופה בה אנו חיים. זהו מונח לתקופה של מלחמה, כפי שהיה ב -67. מה שנכון לזמננו  הוא למקד את תשומת הלב שלנו על אותן מדיניויות שהכל מסכימים כי הן קריטיות לפתירת הבעיות הללו. ניכר אפוא כי האלמנטים המרכזיים בליכוד - כולל נתניהו, אדלשטיין, ארדן, בגין, כץ, יעלון, שטייניץ, אלקינס ומנהיגים אחרים של המפלגה - ואלמנטים המרכזיים בעבודה - כולל הרצוג, בר, כבל, בר לב, טרכטנברג, שי, יניב ואחרים - לא רק שמשותף להם אותה האידיאולוגיה הציונית, הליברלית, אך הם כולם גם חולקים תחושה עוצמתית דומה של נחישות לאומית, צדק חברתי ונכונות להשתמש בכוח צבאי בשביל הגנה עצמית בעת הצורך.

זהו לא המעמד המתאים לפרט את ההוכחות לכך; אבל גם סקירה שטחית של עמדותיהם לגבי מניעת התחמשות גרעינית איראנית, המבצע הצבאי ההגנתי של ישראל בעזה בקיץ האחרון, אפילו לגבי בנייה בשכונות יהודיות של ירושלים וכן בשכונות קיימות של קהילות יהודיות ביהודה ושומרון, שמירה על הקהילות הגדולות בשטחים (מכשול "התיישבות" הגדול), שלא לדבר על הצורך ברפורמת דיור, רפורמת קרקעות, שינוי שיטת הבחירות, רפורמת שירותים-דתיים ועוד, להפגין כמה קרובים הם באמת. זה בעצם מצב טבעי והגיוני כיוון שמדובר באנשים אינטליגנטיים, זהירים ומנוסים שמכירים במציאות שאנו חיים בו. ההבדלים בין הליכוד והעבודה עיקרם בניואנסים שונים, אך לא בעיקרון. שני המפלגות מובילות בעצם את "המחנה הציוני" (שם השיווק שנבחר לאיחוד של מפלגת העבודה ומפלגת התנועה).

אל תאמינו לכל דיווחי החדשות - ישראליים או בינלאומיים. ייתכן והרצוג הוביל קמפיין על מצע שהוא יכול לעשות שלום עם שכנינו, אבל הוא ידוע כאדם הרבה יותר ספקן לגבי מניעיה ויכולותיה של ההנהגה הפלסטינית הנוכחית, בדומה לעמדתו של נתניהו. גם נתניהו, שצוטט באומרו כי לא תקום מדינה פלסטינית כאשר הוא יכהן כראש הממשלה, אבל ברור כי אמירה זו היוותה לו רק קביעת עובדה ולא הבעת עמדה, כיוון שאין לנו כרגע פרטנר פלסטיני אשר מסוגל להפוך חזון זה לאפשרי. אם כי ייתכן שאירה זו שירתה את ביבי בשביל מסע הבחירות שלו, הוא בשום אופן לא "התנער" מקבלתו המסויגת של אפשרות זו לפני כמה שנים (כפי שארי שביט אמר ביום רביעי שעבר ב- CNN, ביבי הוא "אחת הדמויות המתונות ביותר" בגוש המרכז-ימין. וארי איננו תומך בביבי כלל).

זהו העת, על כן, למנהיגות אמיצה, ושלושת הגברים אשר נמצאים במקום המתאים להפגין מנהיגות בעלת חזון למען ישראל כיום הם נתניהו, הרצוג והנשיא רובי ריבלין (אכן, הם כולם גברים, אבל זה נושא למאמר אחר). הם יכולים - וצריכים - לפצות על הטעות הממארת ביותר של ציפי לבני, כאשר כראש קדימה, לאחר הבחירות בשנת 2009, היא סירבה מסיבות אישיות קטנוניות להצטרף לממשלתו של נתניהו, למרות עמדות מדיניות משותפות ברורות בין השניים.

בוז'י הרצוג אינו ציפי לבני. ישרתו ודאגתו לטובה הלאום עולים על האגו שלו. הוא יכול באופן נינוח לכהן כחבר בכיר בממשלתו של ביבי. אבל מעבר לכך: הוא יכול להשיג כל כך הרבה יותר על ידי ישיבה בממשלתו של ביב מאשר מה שיוכל להשיג אי פעם כראש האופוזיציה (כדוגמת  אח צעיר ונרגן שמתלונן הרבה ועושה מעט). כשר הביטחון, או כשר האוצר, או כשר החוץ, לא רק שבוז'ייוכל להמשיך להתעסק בנושאים החשובים לו ביותר, אלא הוא יוכל למקם את עצמו כמנהיג אמיתי, מקבל החלטות ומדינאי.

בדומה לכך, ביבי נתניהו אינו אהוד אולמרט. אולמרט סרב להזמין את הליכוד (מפלגתו לשעבר ובעל בריתו הטבעית) להצטרף לממשלתו בשנת 2006 בשל היריבות האישית בינו לבין נתניהו, מנהיג הליכוד באותה העת. לא בלבד שביבי יכול לשתף פעולה עם בוז'י; הוא מכבד אותו מאוד  וביבי יותר מכל אדם יודע כי ביום אחרי הבחירות כולנו - והוא בפרט - יכולים להבליג על הדברים השונים שנאמרו בקמפיין. זוהי כמעט בוודאות הקדנציה האחרונה של ביבי כראש הממשלה; הוא רוצה, ואף צריך, להיתפס כדמות לאומית בעל מעמד היסטורי בולט.

עבור ביבי, איחוד שכזה יבטיח טיפוח של המורשת שאותה רוצה להותיר אחריו; עבור בוז'י, האיחוד יפגין את יכולות המנהיגות שלו. עבור נתניהו, זוהי קרש קפיצה להיסטוריה; עבור הרצוג, קרש קפיצה למשרד ראש הממשלה.

ביצוע הרפורמות הגדולות הדרושות כדי לייצב את המערכת הפוליטית ואת הכלכלה, וכדי לשפר את יחסינו עם שכנינו וחברים / בני ברית בעולם, יכול להיעשות רק עם ממשלת מרכז חזקה שאינה מוחזקת כבן ערובה על ידי מפלגות קטנות.

יש מספר שותפים טבעיים למיזם.  כולנו, יש עתיד, גם בית יהודי, ישראל ביתנו וש"ס - כולם שואפים להיראות כמו "מרכז" (בין אם מרכז-ימין או -שמאל) וללקט מצביעים ממגזרים שונים. ממשלה עם שילוב של כמה מהם - או את כולם - תהיה יציבה מכיוון שהיא לא תהיה פגיעה לאיומים מכל אחד מהם. ממשלה המורכבת כך תהווה השתקפות אמיתית של הקונצנזוס בישראל: גאה מאוד, מחויב לרווחה וכלכלה ליברלית, חזקה על ביטחון, מוכנה להמשיך במגעים עם שכנינו בזהירות, עם כבוד למסורת אבל גם עם דגש על זכויות וחירויות הפרט.

איזה נס יהיה אם במשך השבת הזה, כאשר אנו נזכרים בעצמת הענווה של משה, כמו גם מנהיגות מרחיקת ראותו עבור העם היהודי הצעיר, ביבי ובוג' יכולים להתעלות על הפוליטיקה הקטנה של החודשים האחרונים (ושנים האחרונים) וליצור קואליציה יציבה, חזקה, ובעל חזון - הממשלה שרוב הישראלים רוצים כל כך  וראויים לה.

אריה גרין הוא מנכ״ל MediaCentral (www.m-central.org) -בירושלים , והיה יועץ בכיר לשר נתן שרנסקי במשרדו של ראש הממשלה.